שיעור שימור (Retention Rate) הוא אחוז הלקוחות או המשתמשים שממשיכים להשתמש במוצר או נשארים מנויים לאורך פרק זמן מוגדר, ומחושב על ידי חלוקת מספר הלקוחות ששומרו בסוף התקופה במספר הלקוחות שהיו בתחילתה, בניכוי לקוחות חדשים שנרכשו במהלכה. הוא נמדד לרוב במרווחים סטנדרטיים כמו חלון של 30 יום, חודש או שנה, ולעיתים קרובות מנותח באמצעות ניתוח עוקבות (cohort), שבו משתמשים מקובצים לפי התקופה שבה נרשמו לראשונה והתנהגותם נעקבת במהלך השבועות או החודשים הבאים, ובכך נחשף אם השימור משתפר, מידרדר או יציב בין עוקבות רצופות ככל שהמוצר וחוויית ה-Onboarding מתפתחים.
שימור נחשב באופן נרחב לאחד ממדדי הבריאות החשובים ביותר לעסקי מנויים ואפליקציות, בשל יחסו המצטבר להכנסות וליעילות הצמיחה. עסק עם שימור חזק יכול לצמוח בהתמדה גם עם קצב מתון של רכישת לקוחות חדשים, שכן פחות לקוחות קיימים צריכים להיות מוחלפים בכל תקופה, ואילו עסק עם שימור חלש, שמתואר לעיתים כמי שמנסה למלא דלי מחורר, חייב לרכוש באופן מתמשך כמויות גדולות של לקוחות חדשים רק כדי לשמור על הכנסות יציבות, מה שמעלה את עלויות רכישת הלקוחות הכוללות ומקטין את ערך החיים. יחס זה מקבל ביטוי פורמלי בחישוב ערך החיים הנפוץ, שבו ערך החיים עולה בחדות ככל ששיעור הנטישה (churn), ההפך משיעור השימור, יורד, וכך אפילו שיפורי שימור קטנים, כמו עלייה של שתיים או שלוש נקודות אחוז בשימור החודשי, יכולים להניב השפעות גדולות מהצפוי על הכנסות לטווח ארוך.
שיעור שימור מובחן בדרך כלל ממושגים קרובים אך נפרדים: שיעור נטישה (churn rate), המודד את אחוז הלקוחות שאבדו ולא שנשמרו באותה תקופה; ודביקות (stickiness), הנמדדת לרוב כיחס בין משתמשים פעילים יומיים למשתמשים פעילים חודשיים, ומשקפת תדירות מעורבות ולא הישרדות לטווח ארוך. עסקים נוהגים לפרק את השימור גם לפי מאפייני עוקבה, כמו ערוץ רכישה, דרגת תמחור או סטטוס השלמת Onboarding, שכן פירוטים אלה חושפים לעיתים קרובות שהשימור משתנה דרמטית בין מקטעים; משתמשים שהשלימו אבן דרך מסוימת ב-Onboarding, למשל, מציגים לעיתים קרובות שימור ארוך טווח גבוה משמעותית מאלה שלא, וזו הצדקה נפוצה להשקעה ב-UX של Onboarding.
תפיסה שגויה נפוצה היא התייחסות לשיעור השימור כאל מספר יחיד וסטטי שמייצג בהגינות את כל בסיס הלקוחות, בעוד שבפועל עקומות שימור של עוקבות שונות מתנהגות לעיתים קרובות באופן שונה מאוד, ועסק צריך להבחין בין נטישה חוזית, שבה מנוי פשוט פג, לבין נטישה מרצון, שבה לקוח מבטל באופן אקטיבי, שכן ההתערבויות המטפלות בכל אחת מהן שונות במידה ניכרת. מלכודת תכופה נוספת היא מדידת שימור ברמת החשבון בלבד במוצרים עם משתמשים מרובים, דבר שעלול להסתיר סימני אזהרה מוקדמים לניתוק, כמו מספר מקומות פעילים (seats) הולך ופוחת בחשבון שעדיין לא נטש רשמית, דפוס המכונה לעיתים קרובות מדד מוביל לנטישת הכנסות עתידית ולא לנטישת משתמשים.
בפרויקטי ייעוץ CRO, UX וצמיחה, שיעור השימור נחשב בדרך כלל למדד אימות מפגר, המאשר אם שיפורים במעלה הזרם, כגון תהליך Onboarding מעוצב מחדש, תוכנית פרסונליזציה או שינוי בדף התמחור, מתורגמים ללקוחות שנשארים זמן רב יותר ומייצרים ערך חיים גבוה יותר, ולא רק ממירים בשיעור התחלתי גבוה יותר. יועצים בונים בדרך כלל עקומות שימור המפולחות לפי ערוץ רכישה או השלמת Onboarding כדי לזהות אילו מנופים במעלה הזרם מנבאים בצורה החזקה ביותר שימור ארוך טווח, ולאחר מכן מתעדפים ניסויים סביב אותם מנופים, שכן שיפור של שימור ב-30 או 90 יום, ולו בשולי קטנים, משפיע לעיתים קרובות באופן מצטבר על ההכנסות יותר משיפור שווה ערך בשיעור ההמרה בראש המשפך בלבד.
האופי המצטבר של שימור קל לראות באמצעות השוואה פשוטה: עסק מנויים ששומר על 90 אחוזים מהלקוחות חודש אחר חודש שומר, בממוצע, על לקוח כעשרה חודשים לפני שהוא נוטש, ואילו שימור של 95 אחוזים מהלקוחות מאריך את תוחלת החיים הממוצעת הזו לכעשרים חודשים, ומכפיל את ערך החיים של הלקוח משינוי שנשמע צנוע כשמנסחים אותו כהפרש של חמש נקודות אחוז. יחס לא ליניארי זה הוא בדיוק הסיבה לכך שצוותי צמיחה מנוסים מתייחסים לרווחי שימור קטנים ומתמשכים כבעלי ערך לפחות כמו זכיות רכישה חד-פעמיות גדולות, ולכך שעקומות שימור, ולא אחוז נקודתי בודד, הן הדרך המועדפת לתקשר ביצועי שימור לבעלי עניין.
